אחת הטעויות הנפוצות בלב בני האדם היא הבריחה מן המהות. אך באמת לא ניתן לברוח, ואילו ידעו זאת אנשים היו משקיעים את כוחותיהם בחיפוש תשובה ולא באובדן מכוון של הדרך.
נדמה כי כל מה שאנו עושים מתווה את הדרך החוצה ממשמעות ופנימיות.
העולם המערבי על שלל גווניו והמצאותיו מעסיק את המוח בשטויות אינסופיות- בגדים, מכוניות, גאדג'טים למטרות לא שימושיות בעליל, מוסיקה רועשת וסתמית המחרישה את האוזניים הפנימיות, חלונות ראווה שאינם משקפים שום אמת כי אם מעוורים את ראייתנו הנכונה, עוד אייפון, עוד משקף שמש, כוס קפה לאטה בקניון and we are ready to go. אבל לאן?
העולם המערבי מחפש תמיד אחר האקמול הבא, אדוויל בג'ל או נורופן בסירופ. העיקר לא לחוש שום דבר, לא להתחבר לאלוקים. גם יונה הנביא ניסה לברוח, שכב לו בירכתי האניה הקטנה ונרדם. הרדים את הקול הפנימי הזועק לתשובות, למהות. "מי אני? מה תפקידי בעולם? האם לשם כך באתי? האם כל המהות שלי היא תועלתנית, עכשווית וסתמית?". לא.
לאדם היהודי יש מהות גדולה בהרבה משהוא יכול לדמיין, ומהותו היא בהתחברות. חיבור לאלוקיו הצועק לו בחשיכה "אַיֶּכָּה?".
שאלה זועקת כזו מחלחלת את הלב ופוגעת בכל העששת שכרסמה בו שנים. הקדוש ברוך הוא יודע היטב את מצבנו ומקום הימצאנו בעולמו, והוא שואל שאלה של חסד ורחמים, שאלה שמחזירה אותנו אל מקומנו הנכון עוד בטרם נענתה.
איכה היא תשובה וגם שאלה. היכן הנפש הפנימית שלי? זוהי שאלה שכל אדם חייב לשאול את עצמו בכל יום.
במידה ולא מקבלים תשובה ברורה יש לעשות ברירת כלים, מלשון לברור את הכלים לעבודה הרוחנית. עושים זאת במדיטציה, בתנועה, בתפילה, בהתבודדות, כל דרך בה האדם חש שהוא שב הביתה, חוזר אל נבכי נפשו ומפסיק לברוח.
האמת היא פשוטה- רוב העצבות שאנו חשים באה מריחוק הקיים בינינו לבין הכוח הגדול המחייה אותנו, הוא הקב"ה, שאינו שוכן בעצבות, במעמקים. כאשר חש האדם עצבות ויאוש מעצמו ומחייו, עליו בראש ובראשונה לחזור הביתה, על ידי שיתפלל לשמחה. משם ממשיכים אל עבודה פנימית בה אנו מביטים היטב על הכוחות הגלומים בנו לשמוח ולדבוק באור, ובכל יום משתדלים מעט יותר לחיות מתוך התחברות אל הטוב והנכון. בכל יום בו אדם ראה בעצמו מעט מן האור הקיים בו הוא מתקדם אלי חיים של שמחה והתכווננות.
"בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה זָכָרְתִּי" (יונה ב' ח')
שבת שלום וברכה